<h1>ראבי"ה סימן אלף קכ"ו</h1>
<h2>דף כח:</h2>
מחצה על מחצה פליגי אי הוי כרוב או לא. ורבו המקשים הא מסקינן בפ"ב דבכורות (י"ח ע"א) דלרבנן אי אפשר לצמצם אפילו ע"י אדם, ודוחק לומר דאליבא דר' יוסי הגלילי מסיק פלוגתייהו. ותירץ ה"ר שמעון מיונביל זצ"ל דודאי אי אפשר לצמצם כדמסיק בבכורות, מיהו ג' ספקות יש בדבר שמא רוב או שמא מיעוט או שמא מחצה מכוון אע"פ שאי איפשר לצמצם מיהו שמא מצומצם הוי, והשתא בהכי פליגי מאן דאמר כרוב יש שני צדדין להיתר כנגד המיעוט שמא רוב שמא מצומצם והוי כרוב או שמא מיעוט והוי שתי ספיקות להיתר ומכריעין למיעוט, ומאן דאמר אינו כרוב איכא שני צדדין לאיסור שמא מיעוט שמא מצומצם ואינו כרוב ושמא רוב הילכך שני צידי איסור מכריעין הצד של היתר. וכן בפ"ק דעירובין (ט"ו ע"ב) גבי פרוץ כעומד תפרש על הדרך זו, ולא שאפשר לצמצם אלא לעולם שני צדדין יש כנגד אחד. וכן בסוף פרק גיד הנשה (ק"ג ע"א) פליגי ר' יוחנן וריש לקיש באוכל אבר מן החי מן הטריפה ומסקינן דבבהמה אחת פליגי וכשנטרפה עם יצירת רובה מאן דמחייב תרתי משום דבהמה בחייה לאיברין עומדת וחיילי בהדי הדדי. וההיא על כורחין עם יציאת רובו בצימצום מיירי, שאם ניטרפה לאחר יציאת רובה מעט איסור אבר מן החי קדים ואם נטרפה קודם איסור טריפה קדים ולצמצם אי איפשר וההיא בידי שמים היא. והשתא צריך לפרש לא שאפשר לצמצם אלא משום שהספיקות שוות כך יכול להיות שיחול איסור טריפה כמו איסור אבר מן החי, דאם נטרפה קודם יציאת הרוב הרי איסור טריפה קדמה, ואם נטרפה אחר יציאת רוב זהו כוח לאיסור אבר מן החי, ואם בצמצום נטרפה ביציאת הרוב חלו שניהם ולפי שיש כח לחול זה כזה חיילו תרווייהו ולא שאפשר לצמצם. ועוד יש בההיא סוגיא כזאת השיטה.
ויש מקשים על פירושו מפ"ק דעירובין (ה' ע"א—ע"ב) גבי לחי הבולט מדופנו של מבוי פחות מד' אמות אין צריך לחי אחר להתירו ד' אמות צריך לחי אחר להתירו אמר רב הונא בריה דרב יהושע לא אמרן אלא במבוי שמונה אבל במבוי שבעה ניתר בעומד מרובה על הפרוץ רב אשי אמר אפילו תימא במבוי שמונה ממה נפשך אי עומד [נפיש ניתר בעומד] מרובה על הפרוץ ואי פרוץ נפיש ניתר משום לחי מאי אמרת דילמא שווי הוי ספק וספק דבריהם להקל. ולפירושו מאי איריא משום ספק דבריהם אפילו הוי ספק דאורייתא הא איכא תרתי לטיבותא דבין עומד נפיש ובין פרוץ נפיש שרי. ומתרצים דלא דמי הנך תרתי כוחות להנך שני צדדין דמחצה על מחצה, דהתם אחד הם (ו)שמא רוב ושמא מצומצם דהוי נמי (כמיעוט) [כרוב] אבל ההיא דמבוי אינם משם אחד דאי עומד נפיש ניתר [מכח מחיצה ואי פרוץ נפיש הוא מכח לחי] ומאחר דמחצה על מחצה אינו כרוב (ד)לרב הונא דאמר פרוץ כעומד אסור (ומשנינן) [ומשו"ה] אינו נידון לא משום לחי ולא משום מחיצה (ואי פרוץ נפיש הוא מכח לחי), הילכך איצטריך לשנויי משום ספק דבריהם להקל.
ועוד יש מקשים על פירושו משלהי פרק השוחט (מ' ע"א—ע"ב) דמסקינן אההיא דהשוחט בשבת בחוץ לע"ז חייב ג' חטאות וכו' עד הכא במאי עסקינן כגון שהיה חצי קנה פגום והוסיף עליו כל שהו וגמרו דכולהו חיילי בהדי הדדי. והתם על כורחין מצומצם, דאם פחות איסור ע"ז קדים ותו לא חייל שוחטי חוץ דמחתך בעפרא בעלמא הוא על ידי כל דהו מעשה ששחט לע"ז, ואם היה יותר אין כאן שחיטה, והתם שני צדדין הנוטין לפוטרו משוחטי חוץ ואין לחייבו אלא בהיות חצי קנה מצומצם, ואמאי והא אי איפשר לצמצם והנה יביא חולין לעזרה. ויש שדוחקין לתרץ דמעשה כל דהו דאמרינן התם שעל ידו נאסרת משום ע"ז, נהי דלא צריך סימן אחד דתהוי שחיטה בשום מקום מיהו מעשה טריפות כגון נקובת הוושט בעינן, והשתא מיתרץ שפיר כגון שהיה חצי קנה פגום, לאו דווקא חציו אלא מעט פחות ובההוא פורתא לא מיטרפא ביה ולא הוי מעשה. (ואין) [ויש] להקשות על זה א"כ יתרץ בלא חצי קנה פגום כגון ששחט את הקנה, דכל מעשה עד דהויא שחיטה מעליא לא מיטרף ביה. ואפילו אם נפרש דהנך שתי כוחות לאו משם אחד מכל מקום כיון דאי איפשר לצמצם איך יביא קרבן על שחוטי חוץ ושמא הוא חולין בעזרה. ואף אנו לומד' דלא יתכן כפירושו, דהא מפרש תלמודא טעמא רב אמר כרוב הכי אגמריה רחמנא למשה לא תשייר רובא ולמאן דאמר אינו כרוב הכי אגמריה רחמנא למשה שחוט רובא, וכיוצא בזה גרסינן גבי פרוץ כעומד (עירובין ט"ו ע"ב), ולפירושו אינו תלוי הטעם בלא תשייר רובא ובשחוט רובא דאפילו סברי תרווייהו שחוט רובא או לא תשייר רובא שני הצדדין יכריעו האחד כדלעיל.
ונ"ל דהא דהשוחט ודפ"ק דעירובין אליבא דר' יוסי הגלילי דפליג בפ"ב דבכורות וסבירא [ליה] דאיפשר לצמצם בידי שמים וכ"ש בידי אדם. וא"ת א"כ [אמאי] איתותב רב פפא (עירובין ט"ז ע"ב) גבי פרוץ כעומד דאמר מותר, לימא דאנא אמרי לר' יוסי הגלילי, דלרבנן אי אפשר לצמצם ולא הוו קרי ליה פרוץ כעומד ותו הא פסקינן (שם) הילכתא כרב פפא ופרכינן תיובתא והלכתא ומשני משום דדייקי מתניתין כוותיה, אלמא דלאו תיובתא מעלייתא היא דהוה מצי לשנויי שפיר. וליכא למימר לאו דווקא נקוט פרוץ כעומד, (ומדמשני) [דמדמשני] במעדיף מכלל דבצימצום מיירי עד השתא. וכן משמע מדפריך (חולין כ"ט ע"א) מהרי שהיה חצי קנה פגום וכו' דלא מוקי לה רב בדאיכא מעט פחות מחצי. ולא תיקשי דפריך גבי פרוץ כעומד (עירובין ט"ו ע"ב) והא אי איפשר לצמצם כי ר"ח נ"ע פירש אותו התם פיתרון מבואר ור"ש גריס התם והא אפשר לצמצם. ובמסכת סוכה (פ"ק) [פ"ב, כ"ב ע"ב] גבי ושחמתה מרובה מצילתה פסולה ודייק עלה בגמרא הא כי הדדי כשירה, גם זה הדיקדוק אליבא דר' יוסי הגלילי. והא דאמרינן בפרק אמרו לו אכלת חלב (כריתות י"ד ע"א) משכחת לה כגון שהעלה אבר לגבי מזבח וכו' עד אי רובא לגואי שדייה לגואי ואי רובא לבראי שדייה לבראי, ותימא אמאי לא מוקי לה בפלגא לגואי ופלגא לבראי דהא בידי אדם (אי) איפשר לצמצם, יש לפרש דההוא שינויא נקט לשנויי דאפילו רבנן דפליגי אדר' יוסי הגלילי משכחת לה. והא דתנן (טהרות פ"ג מ"ג) טמא מת שסחט ענבים כביצה מכוונת טהור, כר' יוסי הגלילי. ואי נמי לא סבירא להו כר' יוסי הגלילי מפרשי אליביה כההיא דיין כדברי ר' עקיבא לספלים בפרק (המזבח מקדש) [כל התדיר, צ"א ע"ב]. וכן נוכל לפרש על כל השעורים המצומצמים אילו איפשר להיות פירשו חכמים כיצד משפטם, כגון כסלע וכאיסר בפרק אילו טריפות (מ"ה ע"א ונ' ע"ב) כזית כביצה כשעורה ארבעים סאה חסר [קורטוב אינו טובל] רביעית הכי פי' רביעית הלוג שיעור חלה (קורטוב אינו טובל). אף על פי שחיברתים יש מהם שיש לדחות שאינם מצומצמים, מכל מקום אפילו איפשר להיות בצימצום ג"כ דינם. ואם באנו לפרש כל השמועות הללו לרבנן נוכל לפרש דמודו דכל היכא שמתכוין האדם בתחילת הדבר למדוד ולצמצם אפשר לצמצם, והיינו דפריך בעירובין (ט"ו ע"ב) והא איפשר לצמצם, וכל הנך דפריך מינייהו בבכורות היה יכול לתרץ כן, אלא דאין נ"ל סברא, שלמה יתעסק האדם בכך, והיינו דמשני כי פריך ליה ממידות (בכורות י"ז ע"ב) שאני התם דרחמנא אמר עביד, ונתכווין לכך במצות היוצר וצמצם. ולא כפירוש רש"י. אבי העזרי.
